שיר השושנה

 

שיר השושנה

 

בראותי בגן שושנה נטועה

בעוד השושנה מר תיללה

לפני שנות אלפיים הייתי ברוכה,

כשושנה בציה נדמית, יהודה,

 

תשתפך עלי נפשי ורוחי:

על אבדן תפארת פרחיה,

במלכים הייתי הגברת;

מושלך ברפש פרחיך;

 

גם אנוכי הייתי מאושרה כמוה

והנה מלאך יי ניצב במסילה,

בידי אז היה שרביט המלוכה,

בזויה, שבויה,טרופה, גלמודה,

 

נתתי ריח ניחוחי,

ממרום שולח אליה.

על ראשי - כתר תפארת;

אין מי ירחם עליך.

 

בכרם המלך הייתי פורחת

מי את, עניה, מי את, אומללה?

מלכים משחתי מגזע יהודה,

אשיר לאלוהיך אז ירחם עלייך

 

רוח צד שאפתי,

איפה היית עד כה?

מאהרון - כהני אל,

עד שיקבצך ירושלימה

 

החרסה ממעל בקרניה זורחת

מתי נקטפת, יד מי בך חלה,

ועתה נשארתי שכולה, גלמודה,

למקום שבתך לימי עלומייך

 

ועתה ביד נקטפתי.

ועתה מה לך פה?

ואין לי מודע וגואל!

 

 

זה חוטף, זה חומס,

ותען השושנה

מספרד נגליתי,

 

 

זה טורף, זה רומס,

בקול מר כלענה:

לדתם נקראתי,

 

 

מאז לא מצאתי מנוח,

אוי לי כי ירדתי שאולה

כקנאת הדת אכלונו;

 

 

גלמודה שוכבת,

מציון אני,

הרבו חללי,

 

 

ממטר נרקבת,

ישראל שמי,

זקני ועוללי,

 

 

נרקבת עד אין בי כוח.

ועתה הנני בגולה!

עד כי כלה גרשוני!