שיר השושנה

 

שיר השושנה

על אם הדרך שמה מתגוללת

בראותי בגן שושנה נטועה

בעוד השושנה מר תיללה

לפני שנות אלפיים הייתי ברוכה,

כשושנה בציה נדמית, בת-יהודה,

שושנה חכלילת עיניים,

תשתפך עלי נפשי ורוחי:

על אבדן תפארת פרחיה,

במלכים הייתי הגברת;

ברפש נרמסים פרחיך;

נהדפת מסער, עליה נובלת,

גם אנוכי הייתי מאושרה כמוה

והנה מלאך יי ניצב במסילה,

בידי אז היה שרביט המלוכה,

בזויה את, שבויה,טרופה, גלמודה,

שוכבת פה מיומים.

נתתי ריח ניחוחי,

ממרום שולח אליה.

על ראשי - כתר תפארת;

אין מי ירחם עליך.

והיא מתחננת לכל נוסע:

בכרם המלך הייתי פורחת

- "מי את, עניה, מי את, אומללה?

מלכים משחתי מגזע יהודה,

אבדת עמך, אבדת עוזך,

"אנא, אישים, חנוני!

רוח צד שאפתי,

איפה היית עד כה?

מאהרון - כהני אל,

אבדת אף נצח וחיל;

שמרו צעדיכם אותי מנגוע,

החרסה ממעל בקרניה זורחת -

מתי נקטפת, יד מי בך חלה,

ועתה נשארתי שכולה, גלמודה,

אך אמונתך היא תקוותך

פן ברגליכם תרמסוני!

ועתה ביד נקטפתי.

ועתה מה לך פה?"

ואין לי מודע וגואל!

באורך אישון הליל.

אנא חנוני!

זה קוטף, זה חומס,

ותען השושנה

לספרד נגליתי,

זעקי לאלוהיך

מעפר הרימוני,

זה טורף, זה רומס,

בקול מר כלענה:

לדתם נקראתי,

עד ירחם עליך,

פן אהיה למרמס רגלים;

מאז לא מצאתי מנוח,

"אוי לי כי ירדתי שאולה!

כקנאת הדת אכלונו;

חכי עד יקבצך ציונה

בידיכם שאוני

גלמודה שוכבת,

מציון אני,

הרבו חללי,

ויחדש ימיך

אל עדן גני,

ממטר נרקבת,

יהודה שמי,

זקני ועוללי,

כימי עלומיך,

אל גן מחמד עיניים".

נרקבת עד אין בי כוח".

ועתה הנני בגולה!

עד כי כלה גרשוני!

ולירושלים תשובי ברינה.