פיוט - אודה לאל
| אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר | הַנֶּאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ |
| בְּרָן-יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר | יַחֲזִירֶנָּה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ |
| אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ | |
| שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה | וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר |
| לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה | |
| וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה | מִדַּת רַחֲמִים מְתוּחָה |
| שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר | קוּמוּ כִּי [לֹא] זֹאת הַמְּנוּחָה |
| שׁוּבוּ כִּי יָדוֹ פְתוּחָה | |
| מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה | לְכָל מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר |
| לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה | |
| לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה | וְשֵׁנָה אַל תֶּאֱהָבוּ |
| וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר | לְהַקְדִישׁ לָאֵל אֱהָבוּ |
| הָבוּ לַה' הָבוּ | |
| עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה | כָּבוֹד וְהָיָה הַבֹּקֶר |
| נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה | |
| לָתֵת דִּין חֶשְׁבּוֹן מִפְעָלָהּ | סָלּוּהָ כְּמוֹ עֲרֵמִים (עֲרוּמִים) |
| לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבֹקֶר | נֶפֶשׁ בְּהֵמוֹת נִרְדָּמִים |
| יַעַן לְמִשְׁטַח חֲרָמִים | |
| יִמְצָאוּהָ מְטֻנֶפֶת | לְסֵדֶר עוֹלַת הַבֹּקֶר |
| בַּעֲוֹנוֹת וּבְתוֹסֶפֶת | |
| כְּמוֹ שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת | וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָּה |
| תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר | יְחִידָה תַמָּה וּנְקִיָּה |
| וַאֲשֶר נַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה | |
| יִמְצָאוּהָ מְחֻדֶּשֶׁת | אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר הַבֹּקֶר |
| (מְקֻדֶשֶׁת) (יִמְצָאָהּ מְקֻשֶׁטֶת) | |
| בְּזָכִיוֹת וּבְתוֹסֶפֶת | נֹעַם ד' לַחֲזוֹת |
| בְּמִצְוֹת וּבְתוֹסֶפֶת/בְּטַלִית וְטוֹטֶפֶת | נִזְכֶּה וּבַשָּׁנָה הַזֹּאת |
| כְּמוֹ כַּלָּה מְקֻשֶׁטֶת | בִּשְׂמָחוֹת תַּחַת רְגָזוֹת |
| תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר | בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר |
פיוט זה מיוחס לרבי שמעיה קוסון - מהמאה ה - 16 ומושר בזמנים שונים בקרב רבות מן קהילות ישראל. בחלק מן הקהילות הפיוט הוא פיוט השכמה המושר עוד לפני תפילת שחרית, או בשעות של לפנות בוקר כחלק משירת הבקשות (ארם צובה). ובחלק אחר מושר בשבת קודש.